היסטוריה וייעוד מקורי של הצ'או צ'או

הבנת הצ'או צ'או מחייבת אותנו להסתכל מעבר למראה הפרוותי ולצלול אל עומק הגנטיקה של אחד מגזעי הכלבים העתיקים ביותר בעולם. בניגוד לרוב הגזעים המוכרים לנו כיום שנוצרו בתהליכי השבחה מואצים במאה ה 19, הצ'או צ'או מוגדר כגזע בסיס. מחקרים גנומיים מוכיחים כי השושלת שלו התפצלה מהכלבים הסיניים הילידיים לפני כ 8,300 שנים באגן נהר היאנגצה.

אנחנו בבית הכלבים מדגישים את העובדה הזו כי היא מסבירה את ההתנהגות של הכלב בבית המודרני. לא מדובר ב"עקשנות" או ב"חוסר רצון להקשיב", אלא במטען גנטי של אלפי שנים שבהן הכלב שמר על בידוד יחסי. התכונות שלו הן פרימיטיביות במובן העמוק של המילה. הוא קרוב גנטית לזאב האפור ולגזעים עתיקים נוספים כמו שר פיי (Shar-Pei) או אקיטה (Akita). הדמיון החיצוני שלו לדובים, הכולל לשון כחולה וגולגולת רחבה, הוליד בעבר מיתוסים על הכלאה בין דוב לכלב, אך המדע המודרני מאשר כי מדובר בכלב לכל דבר שפשוט שימר מאפיינים פראיים.

העידן האימפריאלי: מצייד נמרים ועד שומר ארמונות

ההיסטוריה של הגזע חקוקה באמנות של סין העתיקה כבר מתקופת שושלת האן. פסלי טרקוטה מאותה תקופה מציגים כלב חזק וריבועי עם זנב מסולסל מעל הגב, תיאור כמעט זהה לצ'או צ'או שאנחנו פוגשים היום ברחוב. היציבות המורפולוגית הזו לאורך אלפיים שנה מעידה על כך שהתפקידים שלו נותרו קבועים ודרשו מבנה גוף ועמידות ספציפיים.

תור הזהב של הגזע נרשם תחת שושלת טאנג. הרשומות מתארות מערך כלבנות קיסרי עצום שכלל אלפי כלבי צ'או צ'או ששימשו ככלבי עבודה רב תכליתיים. הם לא היו רק סמלי סטטוס שיושבים בארמון. תפקידם המרכזי היה ציד של חיות גדולות כמו זאבים ונמרים. היסטוריה זו מסבירה מדוע גם היום, בדירה עירונית, אנחנו רואים כלב עם יצר ציד גבוה וחשדנות טבעית כלפי דמויות לא מוכרות. כשהצ'או צ'או שלכם נדרך מול רעש בחדר המדרגות או מסרב לתת לאדם זר ללטף אותו, הוא מפעיל את אותם מנגנונים ששימשו אותו כשומר אימפריאלי בעיטורי "מסדר קאי פו".

כלב עבודה בתנאי קצה

לצד החיים בארמונות, הצ'או צ'או היה גם כלב עבודה של המעמד הכפרי באזורים הצפוניים של סין. שם הוא זכה לכינוי "כלב הברברים" ונדרש לבצע משימות הישרדותיות קשות:

• גרירת מזחלות בתנאי שטח ביצתיים וקפואים.

• רעיית בקר במרחבים פתוחים.

• שמירה על הבית והמשק מפני פולשים.

הדואליות הזו יצרה כלב שהוא מצד אחד בעל הדר מלכותי ומצד שני בעל יכולת עבודה פיזית גבוהה מאוד. הצורך שלו בשטח אישי ובשמירה על גבולות ברורים נובע מהתפקיד הזה. אנחנו רואים את ההשפעה הזו גם היום. כלב ששימש לרעייה ושמירה בתנאים קשים לא תמיד יחפש קרבה פיזית מתמדת או "חיבוקים". הוא מעדיף את הפינה שלו ממנה הוא יכול לתצפת על הבית ולוודא שהכל מתנהל כשורה.

השפעת הניצול ההיסטורי על אופי הגזע

חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הצ'או צ'או הוא השימוש בו כמקור לחלבון ולפרווה באזורים מסוימים בסין. השם "צ'או צ'או" עצמו אינו שם סיני במקורו, אלא סלנג של סוחרים בריטיים מהמאה ה 18 ששימש לתיאור סחורות מעורבות ומזכרות מהמזרח. במשך מאות שנים הגזע גודל לעיתים בלהקות חצי פראיות לצורכי מאכל ושימוש בפרווה העבה שלו להגנה מפני הקור.

העבר הטרגי הזה עיצב גזע שהוא עצמאי באופן קיצוני. הברירה המלאכותית במקרה הזה לא הייתה לכיוון של "ריצוי הבעלים" אלא לכיוון של הישרדות וגודל. התוצאה היא כלב שלא סומך על כל אחד בקלות. החשדנות הטבועה בו היא מנגנון הגנה עתיק. כשאנחנו עובדים עם בעלי צ'או צ'או, אנחנו מסבירים שהמרחק שהכלב שומר מהבעלים או חוסר ההתלהבות שלו מפקודות ציות קלאסיות הם לא חוסר אינטליגנציה, אלא תוצאה של היסטוריה שבה הוא נדרש לסמוך בעיקר על עצמו.

המעבר למערב והקשר לבובת הדובי

הגעת הגזע לאנגליה בסוף המאה ה 18 הייתה בתחילה כקוריוז בתוך גני חיות, שם הם הוצגו כ"כלבי הבר של סין". המהפך האמיתי במעמד הגזע קרה בזכות המלכה ויקטוריה שאימצה צ'או צ'או והפכה אותו לכלב אופנתי בקרב האצולה הבריטית. חסות זו הובילה להקמת מועדון הגזע הראשון ב 1894 ולקיבוע התקן המוכר לנו היום.

אנקדוטה היסטורית מעניינת קושרת את הצ'או צ'או להמצאת בובת הדובי. הסברה היא שהמלכה ויקטוריה כל כך אהבה את כלבה שלא יכלה להיפרד ממנו, וביקשה ליצור בובה בדמותו שתלווה אותה לכל מקום. כך נוצר הפרדוקס שאנחנו פוגשים בבתים רבים: הכלב ששימש השראה לצעצוע הכי רך ומלטף בעולם הוא למעשה כלב שמירה קשוח, דומיננטי ובלתי מתפשר. ההבנה של הפער הזה בין המראה ה"דובי" לבין היצרים של כלב ציד ושמירה אימפריאלי היא המפתח לגידול נכון של הגזע.