פינצ'ר גרמני בישראל: אופי, אילוף, בריאות ולמי הוא מתאים

היסטוריה וייעוד מקורי של פינצ'ר גרמני

הפינצ'ר הגרמני הגיע מגרמניה והתפתח ככלב עבודה של חקלאים, סוחרים ובעלי אורוות.
זה לא גזע שנולד כדי לשבת בחצרות אצולה או לשמש כלב נוי.
הוא נוצר מתוך צורך מעשי מאוד: לשמור על רכוש, ללוות כרכרות ולצוד חולדות ומכרסמים בסביבות של אסמים, אורוות ומחסני תבואה.

כבר במאה ה-19 תועד הפינצ'ר בעל הפרווה החלקה.
במשך תקופה ארוכה הפינצ'ר והשנאוצר נחשבו למעשה לשתי גרסאות של אותו טיפוס כלב, כאשר ההבדל המרכזי היה סוג הפרווה.
גורים חלקי פרווה נקראו פינצ'רים, וגורים בעלי פרווה זיפית התפתחו בהמשך לשנאוצרים.
בשנת 1895, עם הקמת מועדון הפינצ'ר-שנאוצר הגרמני, התחילה הפרדה מסודרת יותר בין הטיפוסים.

הייעוד המקורי מסביר הרבה מההתנהגות של הפינצ'ר הגרמני גם היום. כלב שנועד לתפוס חולדות לא מחכה שמישהו יסביר לו כל צעד.
הוא מזהה תנועה, מקבל החלטה ומגיב במהירות. לכן בבית מודרני הוא עלול לרדוף אחרי חתול, להגיב לתנועה פתאומית או להינעל על גירוי קטן שנע מהר.
זה לא ”סתם שובבות“. זה יצר עבודה עתיק שעדיין חי בו.

גם תפקיד השמירה על כרכרות ואורוות נשאר בתוך האופי שלו. פינצ'ר גרמני נוטה להיות ערני מאוד לשינויים בסביבה.
אדם שמתקרב לשער, רעש מחוץ לדלת או כלב זר ליד הבית יכולים להפעיל אצלו תגובת התראה מהירה. בבית עם הנהגה רגועה זו תכונה שימושית.
בבית לא יציב היא יכולה להפוך לנבחנות, חשדנות ושליטה במרחב.

נקודה חשובה נוספת בהיסטוריה של הגזע היא כמעט הכחדתו אחרי מלחמות העולם. בין השנים 1949 ל-1958 לא נרשמה בגרמניה המלטה רשמית של הגזע.
מי שהציל אותו היה ורנר יונג, שהשתמש במספר קטן מאוד של כלבים כדי לבנות מחדש את האוכלוסייה.
ההצלה הזו שמרה על הגזע, אבל יצרה מאגר גנטי מצומצם, ולכן יש היום חשיבות גדולה לבדיקות בריאות, מגדלים אחראיים ותיעוד מסודר של קווי הדם.

בשורה התחתונה, ההיסטוריה של הפינצ'ר הגרמני לא נמצאת רק בספרים.
היא נמצאת בכל טיול שבו הוא סורק את הסביבה, בכל תגובה מהירה לתנועה, ובכל ניסיון שלו לבדוק מי באמת מוביל את הבית.